מקום ראשון!
אני תוהה אם אפשר להתייחס לאלבום הזה כאלבום קונספט. מארק קוזלק מתאר בפורטרוט, שיר אחר שיר מיתה של קרוב או קרובת משפחה שלו. השירים נהדרים- יפים ונוגעים ללב. קוזלק יכול להיות מתיש – לעיתים נדמה שיכול היה לסגור את השיר או את הבית בשלב הרבה יותר מוקדם והוא מתעקש להמשיך ולחכות עם הפזמון או השיא של השיר. לפעמים זה מפריע לי אבל מעבר לזה לא נתקלתי השנה באלבום שהיה כתוב כך כך יפה, ומגובש. ואולי יש בה משהו, בהתעקשות הזו להאריך בדברים. זה מרגיש כמו יצירה שהיא הישג אישי של מוזיקאי. וזה לא יוכל להותיר אותך אדיש. ואני חושבת שזו השלמות והבלתי אמצעיות שבה קוזלק מעביר את הדברים שגרמה לו לכבוש את ליבי ולהחליט שהוא האלבום אותו אני בוחרת כאלבום השנה שלי.
מספר ימים אחרי כתיבת שורות אלו ראיתי אותו בהופעה בבארבי ותחושת השלמות של האלבום הזה התחזקה בליבי. זה היה כמו לראות איזה סוג של ספרינגסטין בלי האיצטדיונים. אה והוא גם מעריץ של גודפלש מסתבר, אז איזה יופי:)