ככל שאני מתבגרת (כן, זה עדיין קורה לי ) אני לומדת יותר ויותר לחבב הפתעות.
לא כאלו שעושים לי "בו" מאחורי הגב, גם לא בכל מה שקשור לעבודה ולחוסר מוכנות. אני מדברת על ההיבט האנושי של הדברים. אני מדברת על החיים בכלל, ככה בנימה יותר פילוסופית. , אני אוהבת שאנשים וטבעם מפתיעים אותי ויותר מהכל אני אוהבת להפתיע את עצמי. אני אוהבת לטעות וללמוד לקח. כל זה יותר טוב בעיני מאדישות ועייפות.
ערב לונדוני קפוא . יורדים בטיוב בEnbankment וחוצים את התמזה לגדה הדרומית. הנוף יפהפה. האווירה חגיגית. גם שמחת יום ההולדת שלי ושל אחותי באוויר . התנאים המושלמים לראות את ג'ון קייל.
חתך הגילאים בקהל מאד הטרוגני . ניתן לראות לא מעט דורות ודורות המשך שבאים יחד להופעה. אבא עם לוק מלקולם מקלרני ובן עם שיק מלוטש ועדכני ופיאות בצדעיים.
גם הרבה זוגות מבוגרים , הוא והיא. גם בגילאים של ההורים שלי. למה ההורים שלי לא שמעו ג'ון קייל?
מספר ימים אחר כך, בהופעה של לילי אלן ודיזי רסקל אני עדה שוב לתופעת ההטרוגניות של הגילאים בקהל,וזה מגניב לגמרי . אני אוהבת את האנגליות הזו.
לצד כל ההחגיגיות והסדר המופתי ששרר באולם הקונצרטים, כמעט כל אחד ואחד בקהל ישב עם כוס בירה מפלסטיק, ולגם ממנה במהלך ההופעה.
הפתעה.
אחרי הופעת חימום לא רעה של אחד פטריק וולף (שאני דווקא מכירה), המוצג, אולי לשם הנוחיות ואולי דווקא לא כקיילופיל מושבע שהושפע רבות מג'ון קייל רבות לאורך מעט שנותיו, עולה קייל לבמה ונעמד מאחורי הקלידים.
"טוב ,זה הולך להיות סדר הדברים הערב" הוא אומר. "אנחנו נבצע את Paris 1919 במלואו . אח"כ התזמורת תצא. אחר כך נמשיך עם עוד כמה שירים כ10 דקות. אחר כך התזמורת תחזור ונסיים" ( והנה ,בהופעה האחרת ,דיזי רסקל הצליח לתמצת את אותן מילים כל כך יפה במשפט הפותח את הופעתו- "Let's Do this Shit").
וכך באמת היה.כמו שקייל הבטיח- נדמה שבמילים המועטות האלה, קייל כמעט והכתיב את לשון החוזה.
מעניין אם קייל אוהב להיות מופתע.
המוטיבציה לערב הזה היתה באמת שיחזור מלא של אלבום אהוב במיוחד של קייל Paris 1919 באולם הקונצרטים של Royal Festival Hall . קייל מלווה בתזמורת הHeritage . בדקתי עליהם קצת וזה מה שמצאתי:
The Heritage Orchestra is a 21st century orchestra that collaborates with cutting-edge artists to create new work. Join us for orchestral adventures into the mainstream, cult, popular, and experimental sides of music and art, whether on stage or in the studio.
אני רואה שהם גם משתפים פעולה עם .UNKLE
קייל אכן מתחיל את ההופעה בביצועים מצויינים אחד אחד , כשאני אישית הכי מתרגשת מ The Endless Plain of Fortune, איתו גם אתעורר בבוקר שלמחרת.הוא לא פוסח על אף שיר מתוך האלבום. סך הכל אלבום קצר ותוך כ40 דקות מסתיים הרפרטואר של Paris.
כמוצהר, קייל משחרר את התזמורת ונשאר עם הרכב רוק רזה. הוא מבצע מספר קלאסיקות מאלבומים אחרים, וכאן הוא כבר מרשה לעיבודים להיות יותר משוחררים ולהיות שונים מעט מהמקור . בולטים הביצועים לFemme Fatale ולHeartBreak Hotel .
כמובטח, אחרי מספר קטעים חוזרת התזמורת עם "הדה גבלר" היפה.
קייל נתן הופעה של מקצוען. הוא נתן יותר ממה שהיה חייב, התכנית הלא התחייבה אך ורק לפריז 1919והנה אנחנו קיבלנו שורה של ביצועים מענגים מאלבומים אחרים, חלקם שונים מאד מהמקור.
קייל לא סטה לרגע מהתכנית המקורית. הוא לא מתקשר עם הקהל. הוא לא סוטה מהחוזה שלו איתנו. טוב, כמעט. לדעתי את ההדרן בן השיר האחד הוא לא תיכנן לתת, אבל הקהל נתן לו כל כך הרבה אהבה שזה כבר התבקש. הרענו לו בעמידה במשך כ10 דקות רצופות וזאת תוך התעלמות מוחלטת מתנועת היד שלו לפני כן כאומר "זהו ,סיימנו, אין יותר שירים".
שכחתי לדבר על הקול של ג'ון קייל. הוא נפלא .הוא לא איבד ולו במעט מכוחו ומהייחוד שלו.
שיר אחד להדרן וקייל ממהר לרדת מהבמה והאורות נדלקים.
Dying on the vine" צועק לקייל מישהו מהקהל במהלך ההופעה. כל כך בניגוד לרוח החוזה שלנו-שקייל יקבל בקשות מהקהל?
http://www.youtube.com/watch?v=WY-_hF-31ow
~~~~~~~~~~~
למחרת אני מוצאת את עצמי נוברת בסקציית האוונגארד של החנות Rough Trade. לא יודעת למה כל מה שאני אוהבת נחשב Avant Guarde ,אבל Talking Heads שם וPere Ubu ואינו וקייל. ואני שוב מסתכסכת עם עצמי מה לקנות ומה לצרוב.
בסוף קניתי אנתולוגיה של Jah Wobble (אנתולוגיות גורמות לי לשלוף את הארנק די בקלות) ואת הג'ון קייל המינימליסטי הזה שלא הכרתי מ67.
אה ואת ההוט צ'יפ הראשון.
פוסט אדיר
המסקנה היא שצריך לשלוח אותך לכל מיני נסיעות לחו"ל ושתחזרי לכתוב על ההופעות ושאר החוויות
כל מה שרציתי לדעת לפני שקראתי את הפוסט היה אם הוא שר את הדה גבלר, מיד אח"כ קראתי הכל בנשימה אחת. שיחקתן אותה הן בהופעות שוות והן בבחירת הרכישות המוזיקליות.
ואם לא מאוחר מידיי, מזל טוב לשתיכן!!!!!
}{
אכתוב על איכות הטקסט שהוא פנטסטי בכל קנה מידה.
חווית ההייתי שם (או הטקסט-זיכרון) מלאה בתיאורים מדויקים אך לא סמיכים מדי. אירוניה דקה שמלווה את הטקסט לכל אורכו נותנת מידה של עידון משכנע, שלא כופה את עצמו כמו פיש & צ'יפס. ההפתעה שלך נאמרת אבל בעיקר נכתבת. עוצמת החוויה המוסיקלית ניכרת עוד לפני חווית קייל במשפט קורנים מיופי כמו האב שדומה למקלרן וטענת הזוטא על ההורים, שיופיה הוא שאינה מלינה עליהם, אלא הופכת וזוכרת את ההתבגרות המוסיקלית שלך עצמך, לעצמאית.
החוזה של קייל כמנה עיקרית כתוב בצורה שמתארת לא רק את המופע וההנאה ממנו אלא את אישיותו של קייל, גישתו להופעה וביקורת נעימה על המדען שבו.(אפילו הקארה המרושל שלו נחבא בטקסט). מהיכרות רבת שנים עם יצירתו של קייל, נראה שניסחת את זה כמו מבקר תיאטרון שנון שכותב על איבסן בגרדיאן.
הקינוח של למחרת מכיל בתוכו את העצבות של אחרי; את ה"לרכוש" לעומת ה"לחוות" את השעתוק מול המקור, ואת הזרות שלנו כישראלים בארץ אחרת. הוצאת הארנק מסמלת את החייבים לחזור.
כאמור, אני ננתי
פני, אורית ושי -תודה לכם על הפירגון.
שי ,אהבתי את ההתייחסות לג'ון קייל המדען.
מעניין, לא חשבתי כך על חוויית האחרי אבל בהחלט יתכן שזה מה שהרגשתי.
ומוזר שהתייחסת לעניין הזרות, אמנם בהקשר אחר ממה שאני חשבתי. כי זה משהו שלא סיפרתי לך אבל המחשבות שהיו לי לפני ההופעה של קייל היו – "אין לי ולא כלום עם האנגלים המקסימים האלו. לעולם לא אוכל להתקרב אליהם. אבל קייל, קייל הוא שלי בדיוק כמו שהוא שלהם" -וזה גרם לי להרגיש יותר בבית. וזה גרם לי להבין (שוב) את כוחה של המוזיקה.
אני אוהב את כתיבתך, גלי, "הוא שלי בדיוק כמו שהוא שלהם".
מקנא בכן שהייתם שם וראיתן את ההופעה. פריז 1919 תקליט ענק והשיר הדה גבלר שיר נהדר.
תודה על הפוסט. האם ידעת שבדיוק אתמול היה יום הולדתו ה-68 של ג'ון קייל?
הנה פוסט:
http://www.notes.co.il/sharonraz/65816.asp
עוד דג אחד לאוסף? אנחנו משהו אנחנו הדגים :)
אחותי, קראתי את הפוסט אחרי שכתבתי את שלי, מעניין הדמיון והשוני:-)
נזכרתי בשאלתך לגבי לילי אלן בהקשר של שייכות (האם היא שלי).
גם אני ננתי:-)
נו, מה אני כבר יכול להוסיף על אוסף התגובות האוהדות שלמעלה? ת'אמת – שום דבר. אז אני רק אצטרף ואוסף קורטוב של קנאה ואבקת סוכר של איחולים (יצא דביק ושמנוני? ככה זה ב 35 פאקינג מעלות).
אז עכשיו כשאף אחד לא קורא כבר את התגובות, אני יכול לשפוך:
אני לא אוהב את הדה גבלר, שיר ארוך מידי ולא מולחן עד הסוף.
גם על פריז 1919 אני לא מת, מנומס מידי. זה האלבום היחידי שקייל הלחין במלואו לפני הכניסה לאולפן, ואולי לכן הוא מאורגן כזה. באלבומים האחרים יש יותר הפתעות.
הייתי שמח לשמוע את הביצוע שהוא נתן בהופעה שלך ל the endless plain of fortune, שאני כל כך רוצה כל פעם שהוא יתפרץ וכל פעם שאני שומע אותו הוא נשאר בגבולות הטעם הטוב.
גם את מקבת הייתי שמח לשמוע, למרות שזה השיר החלש באלבום, רק כדי להשביע את סקרנותי לגבי שילובו עם תזמורת.
לא אוהב את הדה גבלר אה? הנה בא הילד הרע של וורדפרס :)
אני מבינה מה אתה אומר על השמירה על איפוק בendless plain . אבל אני חושבת שבמקרה הזה אתה יכול לקבל את השקט הזה ממנו. והוא לא היחיד באלבום . אגב אני תמיד אהבתי את הנקי פנקי ובשנה האחרונה החריזה שם מפריעה לי(שוב, החריזה. פילים שרים זה קצת יותר מדי מנה של נחמדות ממה שאני מוכנה לקבל מאדון קייל). אני מוכנה לקבל בחיבוק אוהב גם את קייל השקט ולא רק את זה שקולו נשבר-מוטרף בסוף השיר. במובן מסויים החיבור התזמורתי קצת גזל את השקט מהשירים הללו אבל לדעתי לא במובן שאתה מחפש -אלא פשוט הוסיף פומפוזיות חגיגית.
הבעיה עם הדה גבלר היא לא סתם שהוא לא מולחן עד הסוף, אלא שהוא מתחיל כמותחן מהוקצע ומסתיים כדרמה צ'יזית במיוחד שגלשה לכל הקלישאות המוכרות.
טוב, אז אני אסגור חד צדדית את הדיון בהדה גבלר בכך שלדעתי הוא אחיו הפחות המוצלח של קפטיין הוק.
לעומת זאת, אם קייל לא פורץ בטירוף, אז לפחות שתהיה פומפוזיות: האף ופאף וטרררראם גדול. יש לי חולשה לכאלה, את יודעת. מה שבאמצע הוא גם בסדר בשבילי, אבל לא מאדון קייל.
(פילים שרים???).
חוצמזה, מעניין שגם קייל וגם אדון ריד החליט לעשות מופע של שחזור האלבום שנחשב הכי גדול שלהם (ושניהם מ 1973, שזו גם השנה של הסולו הכי טוב של מקרתני. מממ….). שניהם עשו זאת בצורה בומבסטית, ולפחות במקרה של ריד אני יכול להגיד שחבל: במקום לגאול את האלבום מההפקה האיומה רוב הזמן של אדון בוב עזרין, הוא בחר בו שוב להפיק את המופע, והצליח להוציא תחת ידיו משהו עוד יותר בומבסטי. חבל חבל חבל.
הכתיבה שלך נהדרת כרגיל.
כל הזמן לומדים אצלך , ולא רק על התכנים הספציפיים, אלא בכלל, על החיים.
חייב להסיף גם איזו מילה על האיש המיוחד הזה – הנקרא אלון.
לעניין אחר, לא יודע למה שלמרות שסימנתי אלף פעם שישלחו לי הודעות וכו', הם מסרבים.
מגיע לכאן דרך הסיסטה.
היי לך- אכתוב לך לגבי העניינים הטכנים
ותודה!
שלום קוראים לי אורי ואני מקנא בך. נשמע שהיה אחלה של טיול
hell , אני מקנאת בי .
ואני מקנאת בך בחזרה על המוהוק.
נדמה לי שקראתי כבר על הטיול הזה איפה שהוא :-)
החיים קצרים, ההופעות קצרות, טוב שיש כאלה חוויות. נשמע אדיר.
לגמרי מבין מה את אומרת על ההפתעות. אז בפעם הבאה שאת בלונדון, תיכנסי ל- 100 club, או ל-jazz cafe או ל borderline או לכל מועדון קטן אחר, בלי לבדוק מי מופיע שם באותו ערב…אין על זה. והעניין הזה עובד בכל עיר אחרת. בנוגע למגוון הגילאים והאקלקטיות של הקהל, זה קורה גם בארץ לא מעט. paris 1919 הוא אחלה אלבום, בין השאר גם כי lowell george וחברי little feat מנגנים בו…ושוב מזל טוב, וגם לסיסטה. לא ידעתי שגם לה היה.
תודה לכולם – הזכרונות מתחילים להתעמעם -טוב שיש הוכחות.
אני מנסה להיזכר בקור שהיה שם – בימים הראשונים בחזרה בארץ עוד היו לי החתכים בעור שהעידו על כך שלא הרגשתי את ידיי מרוב קור ושרטתי עצמי מבלי משים. עכשיו גם זה נעלם ונותרה ההבטחה שעם תום חג האביב יבוא חג הקיץ האינסופי.