המיקסטייפ היום בסימן של היכרויות חדשות. יש פה הרבה דברים שאני רק לומדת להכיר ואתם מבחינתי שותפים לשלב ההיכרות הזה, כך שאני מתנצלת מראש אם חיפשתם יותר מידע ולא קיבלתם אצלי. אני מקווה שהצלילים ידרבנו אתכם לבדוק בעצמכם.
הזדמנות מעט מאוחרת להמליץ על אלבום נהדר, שהאמת כיכב בכמה סיכומי 2011 אצל אנשים שאני מעריכה. מדובר בשיתוף פעולה בין ההרכב של הסקסופוניסט מאטס גוסטפסון, Fire! עם ג'ים אורורק הבלתי נלאה וזהו ללא ספק אחד האלבומים הטובים ששמעתי משנת 2011. מסתבר שהם כבר הספיקו להוציא חלק שני לשיתוף הפעולה הפורה הזה עם אורורק. אותו טרם בדקתי.
אני קצת נרתעת מלכתוב על איינשטורזנדה. הייתם מאמינים שרק לאחרונה באמת הקשבתי לאלבום שלהם? למה אני נרתעת מלכתוב עליהם? כי אני נמצאת בדיוק בנקודת הזמן הנפלאה הזו שבא אתה נחשף למשהו חדש ועדיין לא יודע איך לאכול אותו. לא יודע איך לקטלג או לשייך, אבל רק מרגיש את הבוקס בבטן. אני מוצאת את עצמי מקשיבה להם ולא מוצאת את המילים לדבר עליהם. אני רק יודעת שהם סוג של פרא אציל. מה שעוד אני יכולה לומר זה שיש משהו בלשמוע מוזיקה בשפה שאתה לא מבין. מצד אחד יש פה שמירה על ריחוק מסויים של המאזין ומצד שני אתה יכול לקחת את המוזיקה למקומות האישיים שלך ולעשות עם זה הרבה דברים.
עכשיו מגיע השלב שאני צריכה להעמיק ולחקור ולהכיר. לקרוא, לראות קטעי יוטיוב, לשמע עוד אלבומים. כפיצוי על כך שאני לא מצליחה להתנסח לגביהם, ומתוך כבוד לקוראיי האינטיליגנטים, הפוסט הבא יהיה פוסט אורח (לא נגלה של מי) , שיוקדש לאיינשטורזנדה.
מה שכן, במסורת שהתחלתי בפוסט הקודם של " אם אתם צריכים לבחור רק אלבום אחד מכל האלבומים במיקסטייפ הזה" , אז הנה לכם, זה האלבום.
Anne James Chaton – משורר סאונד צרפתי. מה זה בעצם משורר סאונד? שאטון (צ'אטון?) פיתח טכניקה מעניינת שבאמצעותה הוא משתמש במילים על מנת לייצר סאונד. המילים הן בליל של מספרים, תאריכים, ומיני נתונים שנאספו ממה ששאטון מכנה "חומרים במעבר" ,חומרים זמניים, מה שהוא מכנה "ספרות ענייה" (Poor Literature). הספרות הענייה הזמנית הזו היא בעצם אוסף של כרטיסי מטרו, כותרות עיתונים, קבלות וכ"ו. הוא מקריא את התוכן שלהם וחוזר עליו שוב ושוב עד שמסת המילים הלא קשורות והגייתן המונוטונית הופכת לסאונד. הוא הופך את המילים לאינסטרומנוט מוזיקלי, ולכן משורר סאונד. כל שיר באלבום עוסק בעניין אחר מהסביבה היומיומית שלנו, קטעי חדשות, פוליטיקה, שיר שעוסק בברק אובמה (האם הוא באמת "עוסק" בו? לטעמי הוא לא "עוסק" בכלום הוא פשוט משתמש). נראה לי שאייטם חדשותי על ברק אובמה או מותו של מייקל ג'קסון ( הוא חוזר על המשפט "מלך הפופ מת") לא שונה בהרבה אצל שאטון מכרטיס במטרו. שמות כל השירים באלבום הם תאריכים.
אני פחות מתחברת אל שאטון מוזיקלית, ופחות מתחברת אליו אמנותית, או רעיונית, אבל אני אוהבת את הטכניקה שלו, טכניקת המילים שהופכות לסאונד ויש בה משהו מהפנט.
נראה לי תמוה ששאטון בחר להוציא אלבום. למה בעצם להקליט את החומרים הללו, הלא הוא עצמו מתייחס אליהם בתור זמניים? לי נראה שהם היו צריכים להישאר בגדר פרפורמנס והוא אגב עושה את זה הרבה, את הפרפורמנס. הוא נע ונד לו בעיקר ברחבי צרפת אבל לא רק.
שאטון אף ביקר לאחרונה עם The Ex (עליהם כתבתי בפוסט שעבר) באתיופיה. בכלל, הוא משתף איתם פעולה לא מעט. גם עם Alva Noto ועד מוזיקאים.
האלבום של Co La כיכב בכל מיני מיקסטייפים שהאזנתי להם לאחרונה. אלבום נחמד. מאד ברוח התקופה, מאד שכבות על שכבות, פצ'ים על פצ'ים , הומאז'ים וריפררורים. ואני שמחפשת, לפחות כרגע, את המעז והברור , האלבום הזה לא ממש נושא בשורה עבורי. בכל מקרה, מכל הסלט הזה יוצאים כמה רגעים יפים ובחרתי להביא שניים מהם.
צד ב
הפעם במיקסטייפ שני הרכבים איריים. טרם ציינתי זאת אבל זו הזדמנות טובה לציין שיש לי חיבה מיוחדת לאירלנד ולכל מה שיוצא ממנה. אחרי תקופת מגורים שם, פשוט התחלתי להעריך All things irish.
ההרכב הראשון הוא The Sultans of Ping FC,הרכב ניינטיז חינני ביותר, וההרכב השני הוא Thin Lizzy . עם האחרונים עושה רושים שמדובר עבורי בסיפור אהבה שמראה את ניצניו הראשונים.
ההיכרות הראשונה שלי עם ההרכב מתחילה עם האלבום Bad Reputation. האלבום הזה ממלא אותי שמחה והוא נע בין ספק שירי נשמה של ממש להארד רוק. הגיטרות המתגלגלות , הקול של פיל לינוט. שהוא מאד ורסטילי. והוא יכול להיות נעים ורך כמו Downtown Sundown או נמוך כמו בשיר הנושא. ממש הרכב מיוחד במינו.
שנים סרבתי להאזין לB52s. לא ידעתי להחליט מי מעורר אצלי תגובה אלרגית חזקה יותר, הזמר ההיסטרי והמעיק או את הזמרת בהייפר ( כיום אני יודעת לומר בודאות שהזמר ההיסטרי והמעיק). אני מניחה שאני לא לבד עם האימאג' של Love Shack וקייט פירסון מדלגת במקום עם שיער המארג' סימפסון שלה.
אבל מה, אני מסתובבת בחוגים של אוהבי מוזיקה ששמעו דבר או שניים בחייהם, ושמעתי כבר לא אחת שבתחילת דרכו ההרכב היה מצוין. לאחרונה יצאתי לבדוק את הטענה הזו. אלבום הבכורה שלהם באמת נהדר. מה ששבה אותי אצלם זו ראשית כל התובנה שהם עשו בעצם סוג של רוקבילי. לא ידעתי את זה! ויותר מהכל, ולמרות שגם שם לעיתים מתחשק לי ליסטור לה, קייט פירסון נפלאה. לא נתקלתי בכזו חוכמה של שירה אצל הרבה זמרות. היא מביעה את עצמה באופן מאד מגוון ויש אצלה הרבה הומור. וכשאני אומרת הומור אני לא מתכוונת לדיאלוגים המעצבנים בינה לבין הסולן ההיסטרי והמעיק, אלא פשוט סוג של משחקיות שהיא עושה עם הקול שלה ,עם האינטונציה ואיך היא לוקחת ומשילה מעליה תפקידים שונים בכזו טבעיות.
אתXTC אני תמיד אוהבת אבל הדיסקוגרפיה שלהם כל כך עשירה שתמיד יש לי איפה להשלים. וזהו אלבום די מרכזי להשלים האמת. אז הנה, אני פה. את המילה האחרונה שלי על אנדי פרטרידג' פה בבלוג טרם אמרתי.
את Gorky's Zygotic Mynci סירבתי לשמוע שנים. איכשהו נוצר אצלי אימג' בראש של מין בל וסבסטיאן לעניים, שדות ירוקים וחרציות. טוב, יש פה גם מזה, אבל לסכם אותם במלים האלו זה לעשות להם עוול. ממה שאני שומעת, לפחות באלבום הזה, מדובר בהרכב מגוון וחכם, וקטע הפתיחה באלבום הזה הוא אחד הדברים היפים ששמעתי והוא גם זה שבחרתי להביא פה.
בחרתי לסיים עם רודולף דאסק (Dasek) . לדעתי החיבור בין גורקיז לדאסק הוא המושלם ביותר במיקסטייפ על שני צדדיו -ממש קשה לנחש שהתחלף לו השיר. בכל מקרה, אני רק לומדת להכיר את דאסק,גיטריסט ג'אז צ'כי שפעל בשנות השישים והשבעים. האלבום שאני בודקת יפהפה ומומלץ בחום.
רשימת השירים:
צד א:
Fire! With Jim O’rourke – Are you Both Still Unreleased? 0-11:25
Einsturzende Neubauten – Alles Wieder Aufen 11:26 – 15:30
Anne James Chaton- Jeudi 22 Janvier 2009 15:31 – 19:51
ציור: גיורא ברגל
