זו פחות או יותר התקופה שבה הייתי אמורה לפרסם את מיקסטייפ מרץ שלי. אבל זה כנראה לא יקרה הפעם, אולי אאחד את החודשים הבאים. גיליתי על עצמי בשנים האחרונות שמאד קשה לי להתמיד עם דפוס אחד. שמהר מאד אני מרגישה כבולה על ידי הפורמט שבחרתי. אני לא נוטשת אותו לגמרי ובדרך כלל חוזרת אליו. העניין הוא שנורא חשוב לי שפה, בפינה הזו אני אעשה את הדברים עם כנות ולהט. ולא מכוח האנרציה. איפה אם לא פה? אז אולי הפוסט הזה יהיה סוג של פרק ביומן. קצת לתאר מה קורה איתי כרגע, מה אני שומעת , חושבת ועושה. ואולי אף אתמיד בפורמט הזה, פעם פעמיים נוספות…

 

יצא לי לחשוב היום על כך שהאופן שבו אני קוראת (בלוגים, מאמרים, ספרים) הוא לעיתים קרובות מאד אינסטרומנטלי. הקריאה שלי כבר שנים אינה עמוקה ורציפה, ואני נוטה לשלוף, לעיתים שלא במודע, את הHighlight של הדברים. לוקחת מה שאני צריכה, וממשיכה הלאה. ופתאום זה מציק לי, ואני רוצה להתחייב יותר. אז אני מוצאת את עצמי מתעכבת יותר ויותר על אותו טקסט, וכופה על העיניים שממהרות לקפוץ קדימה לחזור לאחור,  וקדימה וקדימה ואחור ולנוח לרגע על המשפט כולו.

 

חגגתי לאחרונה את יום הולדתי, וקיבלתי כל מיני מתנות שמעבר לזה ששימחו אותי ברמה הכי מיידית ובלתי אמצעית שיש, הן גם מאתגרות אותי. קיבלתי מכשיר הקלטה (סוג של טייפ מנהלים של סוני) שבאמצעותו אוכל בעצם להקליט כל מיני דגימות קול שמעניינות אותי ואחר כך אולי להמשיך ולעשות עם זה משהו. השאלה היא מה? כל דבר שאעשה ייראה לי מודע לעצמו מדי וסביר מאד שאהיה ביקורתית כלפיו. כך מצאתי את עצמי אתמול שרועה על הספה ומאזינה להקלטה שעשיתי באחת מהליכות הבוקר שלי בפארק. ללכת את אותו המסלול פעמיים ואף יותר! זה רעיון לא רע. כך אני היא זו שמאזינה ואין פומביות. כך זה יישאר אותנטי. אני רואה שיש עכשיו טרנד מאד בולט לקשור בין מוזיקה/צליל למקום ואני דווקא פחות מוצאת את עצמי שם ויותר חושבת על זה במונחים של דרך שאני עוברת כמה פעמים.

 

מתנה נוספת שקיבלתי היא Chronology – תיעוד של קטעי הופעה שונים של טוקינג הדס לאורך השנים. חלקם CBGBs ,בשנים שעוד לפני האלבום הראשון, חלקם בOld Grey Whistle Test  או בסאטרדיי נייט לייב, ועוד. זה תענוג גדול. את הדי וי די מלווה טקסט די ארוך של לסטר בנגז, שכתב עבור The Village Voice ב1979. תכליתו המקורית של הטקסט  היתה למעשה לכתוב ביקורת על אלבומם Fear of Music. חלקים גדולים מהטקסט נגנזו כשהוא התפרסם בזמנו. כנראה משום שהיה בוטה מדי או כאוטי מדי. האמת היא שהוא אכן כאוטי מדי ככל שמתקדמים בו יותר והתקשתי לעקוב.

 

בנגז מתאר את חבריי ההרכב בדרך הבאה:

 

Tina, the tomorrowworld sex symbol, playing big brown bonker bass… chris Frantz, an ice-cream faced straight A's kid… and David Byrne, all neuroasthetic nettles pointing inward.. he seemed close to fish but not quite aline enough

 

הדי וי די נפתח עם הקטע הבא:

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=5cOgEZcFoHA[/youtube]

 

ומסתיים עם הקטע הבא (הכניסה של ההרכב להיכל התהילה ב2002. אם אני לא טועה- זו ההופעה האחרונה שלהם יחד כהרכב).

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=hVj_Mirg91Q[/youtube]

 

ובדיוק באותו שבוע שבו אני נהנית מהסרט הזה, מגיחה אסופת ראיונות עם דיוייד בירן באדיבות Network Awesome. בחרתי להביא שני קטעים משם:

 

דייויד בירן מראיין את עצמו בתפקידים שונים:

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=dE-mxVxFXLg[/youtube]

 

ובירן אצל לטרמן :

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=LffqZRIFYx4[/youtube]

 

בנוסף קיבלתי ספר של David Toop בשם Haunted Weather – Music Silence and Memory. הבוקר, יום שבת התחלתי לקרוא אותו . קראתי את פרק ההקדמה. כל כך רציתי להעביר את מרבית השבת בקריאה שלו, אבל הייתי חייבת לצאת עם הבת שלי להתאוורר קצת. הרושם שלי בינתיים הוא שיותר ממה שידבר על סאונד הוא ידבר על ההתמודדות שלנו המאזינים, או של מוזיקאים עצמם עם שינויים בסביבה הפיזית שלנו. אומר טופ, סאונד הוא בו זמנית חומר ואי חומר ולכן הוא סובייקט טוב לחקור דרכו את האופן שבו העולם הדיגיטלי מפשיט את הדברים מגופניותם.

 

זו פחות או יותר הנקודה שאני נמצאת בה כרגע עם הדברים. ויש עוד הרבה דברים אחרים ברקע. עליהם אכתוב בפעם הבאה.