מוזיקאי שעבר דבר או שניים בחיים שלו, כזה שמאחוריו קריירה מכובדת של עשייה, שעשה, וצפה באחרים עושים ובזמנים משתנים, חייב לעסוק בינו לבין עצמו בשאלה- "מה עכשיו? מה עכשיו עבורי?". הוא יכול לשאול את עצמו את השאלות האלו כיוצר, והוא יכול לשאול אותן כצרכן של מוזיקה, והוא יכול לשאול את עצמו כבנאדם. למעשה, נראה לי טבעי שכל בנאדם שעבר גיל מסויים ישאל את עצמו את השאלות הללו. לפעמים השאלות הללו מתרגמות למשהו פרקטי ואפילו עסקי (הצורך להמציא עצמך מחדש כדי להיות נוכח), ולפעמים הן מתרגמות למשהו פילוסופי, תפיסתי. שפשוט מאפשר לנו להמשיך (או שלא).

 

אני נזכרת בביקור של ג'וני ליידון בארץ. במסיבת העיתונאים/בלוגרים שכינס לפני ההופעה, הוא דיבר בין השאר על המוזיקה של היום ולמיטב זכרוני הוא התחמק מלציין שמות של מוזיקאים עכשווים שמדברים אליו. שום דבר לא ממש הלהיב אותו. אני כן זוכרת שהוא דיבר על ההנאה שלו מהיום יום שלו. והוא התענג על העבר המפואר שלו. הוא שידר סוג של איקווליבריום, וחלק מהאיקווליבריום הזה היה שחזור של מה שהביא לו הכרה ותהילה וחלק היה מן השלמה תפיסתית עם היומיום האולי פחות זוהר.

 

ביל דראמונד למשל שואל את עצמו את השאלות הללו (נראה לי) פשוט כי הוא חייב. כדי להמשיך ולהתקיים. והוא חייב להיות בעשייה מתמדת ולברוא עצמו מחדש כל הזמן. וזה כמובן בא יחד עם השמדה של מה שהיה קודם, אם זה לסתור את עצמו, ואת הדברים שאמר, אם זה להשמיד את היצירה המוזיקלית. אם זה לשמוע מוזיקה שיצאה רק השנה תוך התעלמות מוחלטת ממה שהיה קודם. אני לא ארחיב לגבי דראמונד. איכשהו נראה לי שאעשה למסר שלו איזשהו עוול. אבל רציתי להזכיר אותו, כי הוא קשור לזה. מי שהיה בהרצאה שלו מבין.

 

אני לא חובבת גדולה של רמיקסים. גם לא הומאז'ים. המילה דיסקורס או "מתכתב" מעוררת בי תחושת אי נוחות. וגם ההאזנה שלי למוזיקה היא כזו, מתפזרת כזו ולא ..איך נקרא לזה… אקומולטיבית.

 

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=NkPw8XZdmiU[/youtube]

מחר בערב Van Der Graaf Generator יתנו הופעה חגיגית במרכז ברביקן שבלונדון, לרגל צאת אלבומם החדש A Grounding in Numbers. לרגל המופע האזנתי לראיון שנתן פיטר האמיל לשדר רדיו הברביקן וקראתי עוד כמה ראיונות איתו בהקשר של האלבום הזה. האמיל חזר והדגיש את הרעיון המרכזי- ההרכב עסוק בהווה ובעתיד המוזיקלי שלו ופחות בעבר. בראיון הטלפוני לברביקן האמיל נשמע אנרגטי ונמרץ. נלהב מכך שלהרכב רעיונות חדשים. כשהוא מתראיין לאתר הצרפתי Lost & Found הוא מספר את הסיפור הבא בהתייחס לאחת ההופעות האחרונות של ההרכב:

 

I put a Hipshot tuning tailpiece on, which means there are three positions for each string and tunings can be changed instantly.
This means that I can trick myself into not knowing exactly what I'm playing on the guitar, (some might say quelle change!) which is useful in terms of writing new stuff.
I needed a very specific tele to do this, with a through-bridge rather than through-body tailpiece.
As you may have gathered, I like messing around with this kind of stuff and a new instrument will often produce a new tune (at least).

 

VDGG התאחדו מחדש ב2005 וזהו להם האלבום השני כטריו. כשאני שומעת את האלבום הוא נשמע לי מנותק לגמרי מכל דבר אחר שקורה מסביב, כאילו VDGG נמצאים בקפסולת זמן. זה לא נשמע מיושן ,זה פשוט נשמע מנותק. האמיל מספר שזהו אלבומם עם השירים הקצרים ביותר, וכשהוא נדרש לתמצת את חווית העשייה של האלבום החדש הוא אומר "האלבום הזה הוא עבודה של הרכב מודרני" . וכשהוא אומר את זה אז אני מתחילה להרגיש את זה בשבילו.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=4pXM4nxNFiA&feature=related[/youtube]